האם מותר לעובדים ללבוש חולצת מחאה נגד ההפיכה המשטרית במקום העבודה?

עובדים רבים חשים צורך להביע את התנגדותם להפיכה המשטרית המובלת על ידי הממשלה, בין היתר באמצעות לבישת חולצת מחאה במקום העבודה. עולות השאלות האם מדובר בפעולה שהמעסיק רשאי למנוע אותה, והאם יש נפקות בעניין זה להבחנה בין מקומות עבודה פרטיים לציבוריים.

דין כללי – האם מעסיק רשאי לקבוע הוראות המגבילות ביטוי עצמי במקום העבודה

באופן כללי, מעסיק יכול לקבוע קוד לבוש התואם את התדמית העסקית שהמעסיק מעוניין לשדר. יחד עם זאת, על פי פסיקת בתי הדין לעבודה, הגבלות על לבוש שמטיל המעסיק על עובדים כפופות לעקרון המידתיות - כלומר, שקילת מידת הפגיעה בעובד אל מול אופי העבודה וצרכיה. כך למשל נקבע בפסק דין גבאי משה,[1] כי הדרישה ממלצר להסתיר קעקועים באמצעות לבוש מתאים היא מידתית שכן מדובר באדם שתפקידו בהגשת מזון, והוא כרוך במתן שירות אישי ללקוחות. במקרה אחר בפסק דין לינדה מאיר,[2] נקבע כי חובתו של המעסיק היתה להודיע מראש למועמדת לעבודה בסניף בבני ברק, במסגרת ריאיון העבודה, כי התפקיד מחייב אותה ללבוש חצאית במהלך העבודה על מנת להתחשב בלקוחות הדתיים, כחלק מחובת הגילוי ותום הלב. במקומות עבודה שיש בהם הסכם קיבוצי, על המגבלות שהצדדים הסכימו עליהן בלבוש להיות כלולות בהסכם הקיבוצי.

במילים אחרות, בתי הדין לעבודה מכירים ומאפשרים למעסיקים פתח רחב מאד להגבלה ולקביעה של אופן הלבוש של עובד במסגרת העבודה, וזאת כאשר יש להתנהגות או לבוש זה קשר לעבודה. מכאן, כי יש בסיס לטענה כאילו מעסיק יכול לאסור לבישת חולצות עם מסרים שעלולים להעכיר את האווירה בין העובדים ולפגוע כך בעבודה.

אלא שלטעמנו, מדובר במסקנה מרחיקת לכת וגורפת מידי שמתעלמת ממעמדה החוקתי של הזכות לחופש ביטוי. על פי פסיקת בית המשפט העליון, לזכות לחופש הביטוי מעמד חוקתי, ויש להיזהר בהגבלתה. גם כאשר יש להגבלה הצדקה, עליה להיות מצומצמת ככל הניתן, כך שרק במקרים של פגיעה קרובה לוודאות בערך מוגן אחר יוגבל חופש הביטוי.

יש להזכיר גם את האיסור הקבוע בחוק שיוויון ההזדמנויות בעבודה, על הפליית אדם בשל אמונתו הדתית או דעותיו הפוליטיות. במספר מקרים[3] ביטל בית הדין לעבודה פיטורין או פגיעה בהעסקה של אדם כתוצאה מאמונתו הדתית או הפוליטית בהתאם לחוק השיוויון. בתי הדין לעבודה קבעו גם כי יש לפרש את סע' 2ג לחוק השיוויון, אשר מסייג את קביעת ההפליה במקרים בהם היא נגזרת מאופיו ומהותו של התפקיד או המשרה, פרשנות מצמצמת. במקרה דנן, העובדים המוחים על ההפיכה המשטרית רואים בהתנגדות לה ובהגנה על הדמוקרטיה השקפת עולם בבחינת אמונה שהיא ב"ציפור הנפש". כשם שבית הדין מגן על עובד שמרגיש צורך ללבוש לבוש בעל סממן דתי ראוי לדעתנו לאפשר גם סממן "דמוקרטי", ולפרש את האפשרות להגבלה רק במקרים מצומצמים ונדירים.

עובדי מדינה והחוק לסיוג פעילות מפלגתית

עובדי מדינה כפופים לחוק שירות המדינה ולהוראות התקשי"ר. מספר הוראות בתקשי"ר מגבילות סוגי עובדים בלבושם: כך לדוגמא עורכי דין מחוייבים במדי משפטי, רופאים צריכים לעבוד בחלוק לבן ועובדים המועסקים בתפקידי קבלת קהל מחויבים בלבוש נקי והולם. מעבר לכך, בחוק שירות המדינה ובתקשי"ר קבועות הוראות המתייחסות באופן ספציפי להגבלה של פעילות פוליטית. הוראות אלה חלות על עובדי מדינה בארבע הדרגות הגבוהות ביותר של הדירוג המנהלי, ומקבילותיהן בדירוגים המקצועיים, וכן ב-17 קטגוריות נוספות של עובדים באופן גורף וללא קשר לרמת הבכירות (למשל- שוטרים, פרקליטים, עובדי שירות התעסוקה ועוד). בחוק קבועים 5 איסורים: 1. איסור על חברות בהנהלה פעילה של מפלגה או גוף מדיני. 2. איסור ארגון אסיפה פומבית בעלת אופי מדיני. 3. איסור על השתתפות בהפגנה או בתהלוכה בעלת אופי מדיני. 4. השתתפות בתעמולה פומבית בכתב או בעל פה לבחירות לכנסת, לרשויות המקומיות או לבחירות עליהן חל חוק הבחירות לגופים ציבוריים. 5. העברת ביקורת על משרדי ממשלה במסיבת עיתונאים, בראיון עיתונאי, בנאום במקום פומבי, בשידור, בעיתון ובספר. הפרת הוראות אלה היא מהווה עבירת משמעת.

מטרתן של הוראות החוק לסיוג פעילות מפלגתית היא להבטיח את אמון הציבור בנייטראליות ובממלכתיות של השירות הציבורי, ולהבטיח מראית עין של שירות א-פוליטי, נטול פניות, הוגן ושיוויוני. בפסק דין גדעון ספירו, שם נדון עניינו של עובד מדינה שפרסם ביקורת חריפה, בצורה מעליבה ותוקפנית על הממשלה, בעת שתפקידו היה בהסברה מטעם משרד החוץ , נקבע על ידי בית המשפט העליון כי יש לצמצם ככל שניתן את ההגבלות המוטלות על עובדי ציבור בשל הפגיעה בחופש הביטוי וכי המגבלות הללו חלות בכפוף ל"מבחן הוודאות הקרובה" – קרי, במקרים בהם מתקיימת "וודאות קרובה של נזק או פגיעה בשירות הציבורי או באינטרסים אותם הוא מייצג".[4] בהקשר אחר, בפסק דין לביא[5], נקבע כי על מנת לקבוע האם תהיה להתבטאות עובד הציבור השפעה ממשית ועמוקה על האמון בשירות הציבורי, כלומר השפעה שמצדיקה פגיעה בחופש הביטוי של העובד, יש לבחון את טיב הזיקה בין ההתבטאויות לבין התפקיד שאותו מבצע העובד.

עם זאת, פסיקה שניתנה לאחרונה על ידי בית הדין הארצי לעבודה בפסק דין שאול כהן,[6] ואושרה גם על ידי בג"צ, אסרה על פרקליט בשירות המדינה להשתתף בהפגנות כנגד ההפיכה המשטרית. בית הדין לעבודה פירש שם את הוראות חוק שירות המדינה, וקבע כי הפגנות אלה הינן הפגנות "בעלות אופי מדיני", ולכן נכללות תחת האיסור על השתתפות בהפגנות. מכיון שפרקליטים משתייכים לאחת מהקבוצות שהחוק האוסר על פעילות פוליטית חל עליהן באופן גורף, קבע בית הדין כי אסור לפרקליט להשתתף בהפגנה נגד ההפיכה המשטרית. אלא שבית הדין לעבודה הוסיף וקבע, מעבר לנדרש, כי ההשתתפות בהפגנות מהווה גילוי דעת ומעידה על השתייכות פוליטית, ולפיכך, משמעה היא "כי העובד אינו נטול פניות בבואו לייצג את האינטרס הציבורי הרחב".

לטעמנו, מדובר בקביעה מרחיקה לכת, שעלולה להגביל יתר על המידה את חופש הביטוי של עובד הציבור, ולהפר את האיזון שנקבע בפסיקת בית המשפט העליון בינו לבין האינטרס בשמירה על אמון הציבור בשירות הציבורי. במיוחד הדבר נכון כאשר המחאה הנוגעת לענייננו אינה נוגעת לפעילות מפלגתית כלשהי במובנה הצר

אם נתמקד בשאלה בה פתחנו - החוק הספציפי ביחס לפעילות פוליטית של עובדי מדינה אינו אוסר על לבישת חולצות הפגנה במקום העבודה. היות ואיסור כזה אינו נכלל בחוק, ובהיותו חוק המגביל זכות יסוד של חופש הביטוי אין לקרוא לתוכו מעבר למה שיש בו, ומכל מקום לבישת חולצת מחאה אינה דומה להשתתפות בהפגנה, והמימד של הביטוי האישי והפרטי שלה הוא העיקר. לפיכך, אין למעסיק הציבורי רשות לאסור מכוחו על עובד המדינה להגיע עם חולצת מחאה למעט באותם מקומות עבודה בהם יש "קוד לבוש" מחייב הנוגע לכלל העובדים ומתחייב מטיבה של העבודה.

סיכום:

המלצתנו למעסיקים היא לשקול היטב את הסיטואציה ואת היכולת של מקום העבודה להכיל את הביטוי שעל חולצות המחאה, ולהגבילו רק במידה הנדרשת בבירור על מנת להגן על ביצוע העבודה, ורק במקרים בהם הדבר יגרום בוודאות קרובה להפרעה משמעותית לעבודה. כך למשל, במקרים של עבודה הכרוכה במתן שירות ללקוחות או כזו הדורשת מידה רבה של אמון אישי שעשוי להיפגע, ניתן להגביל את הביטוי, אולם במקרים של עבודה משרדית, גם אם הביטוי עלול להסב אי נוחות מסויימת או אף מתיחות בין עובדים, יש להכילו ולאפשרו, גם במסגרת העבודה.

[1] תע"א 8435-09 גבאי משה נ' פינות קפה בע"מ [2] עב 5620/03 לינדה מאיר נגד שופר-סל בע"מ. [3] ראה סע (חי) 8236-01-12 מיכל אבו נ' עירית חדרה (פרוסם בנבו ביום 21.6.15); סק (ת"א) 37876-08-13 הסתדרות העובדים הכללית החדשה נ' אחוזת הירש ישראל תשנ"ד בע"מ (פורסם בנבו ביום 7.1.14). [4] עש"מ 5/86 גדעון ספירו נ' נציב שירות המדינה פ"ד מ(4) 227. [5] בג"ץ 4646/08 לביא נ' ראש הממשלה (12.10.2008). [6] ע"ע 11297-04-23 שאול כהן נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 26.6.23)